<h1>ספר החינוך מצוה תקנ"ט</h1>
<h2>דף ע.</h2>
שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד על ידי מכת אדם או בהמה או עץ, כלומר שלא היה בידי שמים, מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר [דברים כ"ג] לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל יי'. משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדברים כדי לזכות את שולחן המלך ולרווח ממון, ואנחנו עם הקודש בדעתנו כי כל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות נרחיק הענין ונמאס אותו, ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים. מדיני המצוה מה שפירשו זכרונם לברכה אי זה פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו, ושלשה איברים הם שמוליד הזכר בהן בגיד ובביצים ובשבילין שבהן יתבשל הזרע והן נקראין חוטי ביצים, ולפיכך מכיון שנפצע אחד משלשה איברים אלו או נכרת או נדוך הרי הוא פסול. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ח' מיבמות. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, ועובר על זה והוא פצוע דכא או כרות שפכה ונשא בת ישראל ובעלה חייב מלקות, אבל מותר לישא גיורת או משוחררת, ויש מן המפרשים שאמרו דבביאה לבד בלא נישואין עובר, והכי איתא בירושלמי.
